דורון פולק / קבוצת טרה

בשנת 1984 קבוצת התיאטרון טרה הוקמה על ידי דורון פולק. מבוגרי "סדנת הילה" המיתולוגית שפעלה במועדון התיאטרון והודרכה על ידי יעל שטרו, בני נגרי, דן כנר ומרים יחיל. ב במתחם "בתי מחסה", בלב הרובע היהודי בירושלים במסגרת הסדנא הופיע דורון פולק עם הקבוצה לראשונה בפסטיבל ישראל בשנת 1984. מיד אחר כך התקבצו שבעה שחקנים חדורי מוטיבציה בסטודיו של הצלם אריה בראודה ברחוב ברנר, הסמוך לשכונת שינקין המתחדשת (בה פעלו "פלסטיק פלוס" וגלריה "תת-רמה"). החברים הראשונים בקבוצה היו שמוליק מטלון, אודליה מורה, רינה צין, שרי איטה, ישראל טאובר, רמי מלין וריק שבח. במועד מאוחר יותר הצטרף השחקן אבנר מדואל בוגר החוג לתיאטרון. בהמשך פרשו מלין ושבח ובקבוצה נותרו שישה חברים קבועים. הפרויקט הראשון היה "חומר ביד היצירה" – ערב מיצגים שכלל חמישה חלקים. החלק הראשון - "עיתונים" – פרשנות חדשה של תיאטרון רחוב לסיפור הבריאה המיתולוגי. החלק השני, "פלסטיק פלוס" – מיצג שעסק בתקשורת או בחוסר תקשורת בין אנשים. החלק השלישי – "גומי מה למה" עסק במחויבות האישית וקשרי התלות בין חברים. החלק הרביעי, "בד בבד" עסק בהתפתחותו של מושג התיאטרון בכלל, במהותו של השחקן ובחיי הבמה. החלק החמישי היה "על מתכת" – שעסק בהשפעתה של העיר הרועשת והתעשייתית על חיינו. כל מפגשי הקבוצה ומיצגיה נוצרו על ידי השחקנים באמצעות תרגילי אימפרוביזציה. מופעיה הראשונים של הקבוצה היו בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, במוזיאון ישראל, בפסטיבל ישראל, בעדלידע בשכונת שינקין בתל אביב, במוזיאון תל-אביב לאמנות וכן בעשרות מפגשי רחוב בפסטיבלים ובמפגשים עם תלמידים בתל-אביב וברחבי הארץ. 1985: בשנה השנייה לפעילותה של קבוצת התיאטרון טרה הועלו המיצגים "היינו" ו"חאקי" שמטרתם הייתה לעורר מחשבה על הידרדרות מושגי העבודה העברית. המופעים נערכו במסגרת פסטיבל שפיים וחגיגות ההסתדרות ברחוב ברנר בתל-אביב. באותה שנה הועלה המיצג "הראיון" בתיאטרון צוותא בתל-אביב. מיצג פרובוקטיבי זה הראה מפגש בין בוסית קשוחה לעובד המבקש להתקבל לעבודה ובמסגרת הראיון הוא מתפשט מבגדיו. המיצג הועלה בערב של ה"ליגה למען האישה" וזכה להצלחה רבה. בשנה זו חזרה והופיעה הקבוצה בפסטיבל עכו עם המיצג "טובל בשמן רגלו". מיצג זה עסק בנושא עולי הגרדום בעכו ובעלילות מהווי בית החולים לחולי רוח במקום. המיצג נערך לאורך חומת העיר ויועד בין היתר מראש לצפייתו המשותפת של הקהל היהודי והערבי המקומי. מיצג נוסף הועלה באותה שנה על ידי בנות הקבוצה תחת הכותרת דורות של נשים מוגבלות: עיוורת, חרשת ואילמת המוצגות על ידי דמויות של תינוקת, אישה "עונות ושאלות". מיצג זה הועלה לראשונה בלב רחוב שינקין הועלה לראשונה המיצג ונערך על גבי ספסל ברחוב. בסוף שנת 1985: "סימטרים". במיצג זה יצאו שחקני הקבוצה מתוך ארגז קרטון ומדדו באמצעות סרטי מדידה את גופם של העוברים ושבים. במסגרת פסטיבל אמנות החוצות. 1986: דורון פולק וקבוצת טרה הציגו לראשונה הצגה בימתית מלאה במסגרת התחרות של פסטיבל עכו. המחזה "עיתונות פה ושמה" נכתב על ידי פולק באמצעות חיבור קולאז' של חלקי כתבות אקראיות שנלקחו מתוך העיתונות. את התפאורה עיצבה האמנית אופירה אבישר שהשתמשה בעיתונים אמיתיים בהם עוצבו כל הפריטים על הבמה. בין היתר עיצבה מעיתונים ספינה, תא טלפון, חדר שינה, נווה מדבר, בית סוהר. ההצגה שהייתה סאטירית ואקטואלית כללה סצנות עירום וכל הכרטיסים לכל ההצגות נמכרו מראש. ההצגה בוימה על ידי השחקנית רחל שור והמוסיקה נכתב על ידי איציקינקלביץ'. 1987 - 1991: קבוצה חדשה פעלה במקלט שהועמד על ידי עיריית תל-אביב, קבוצת התיאטרון טרה אמנים חובבים שהתקבצו להחליף את קודמיהם. ההפקה "עמודעומד" הוצגה בפסטיבל תל-חי ובה טפסו עובדי חשמל על עמודים גבוהים שעל רשת שחוברה ביניהם רקדה האמנית טל הרן. את העבודה עיצבו אופירה אבישר ודורון פולק והיא זכתה לביקורות מצוינות.בפסטיבל עכו באותה שנה הוצגה זו הפעם הרביעית הפקה מיוחדת של הקבוצה "ציורי רחוב". היה זה מסע תיאטרלי ברחוב של השחקנים ולצידם סטודנטים מאקדמיה בצלאל. הציירים ציירו דמויות על הכביש לאורך המסלול -אליהן התייחסו השחקנים באימפרוביזציה ובשיתוף הקהל. באותה שנה נכתבה היצירה "האנשים של שטרן" בה הוצגו מערכות יחסים בין דמויות שונות המופיעות כקולאז' חי מתוך צילומים בגיליונות המגזין הגרמני "שטרן". עשרות יצירות קולאז'ים שיצר דורון פולק היוו רקע חי לעבודת השחקנים. הסרט מתעד את ההפקה צולם על גבי פסל החוצות "העיר הלבנה" של האמן דני קרוון בתל-אביב. 1988: הוצגה הפקת קבוצת טרה "חופת דודים" בפסטיבל ישראל ירושלים. היה זה עיבוד משותף של דורון פולק ומיכל ורד ליצירתו של ש"י עגנון. בכיכר תיאטרון ירושלים הוקם מתחם גדול עשוי גבעות לבנה (חצץ) ושחורה (אספלט) ובריכת מים. השחקנים אביבה פז, עופר שיקרצי, מיכל ורד, פבלו זלצמן ועוד יצרו יחד עם הבמאית נטע פלוצקי, אופירה אבישר התפאורנית והמוסיקאית שוש רייזמן - הפקה מוסיקלית רבת תנועה מקורית. שנה מאוחר יותר כתב דורון פולק במיוחד לקבוצה עיבוד לספרו של הרבי נחמן מברצל"ב "בעל תפילה" את "כת" –ההפקה השנייה לפסטיבל ישראל. מופע זה התקיים ברחבת חנות המשביר במרכז ירושלים והשחקנים נעו על גג המבנה ודברו באמצעות מיקרופונים ניידים. ההצגה דנה במרוץ בני האדם אחרי הכסף ובהיווצרותן של כתות מאמינים. עובדת ההצגה דווקא בירושלים הייתה משמעותית ב הופיעה בעשרות 2ביותר ובקרב הקהל נראה בין היתר קהל דתי ומסורתי שאינו נוהג לפקוד את בתי התיאטרון. טרה 2פסטיבלים ואירועי אמנות במוזיאונים. בין חבריה נמנו עינת שניידר, מיכל בידרמן, עופר לביא, אלי עבו, נטע ארז, רונית שוורץ, ישראלה מוסקוביץ', שלמה בן בסה, יניב פרידמן. באותם שנים פעלה רבות בשיתוף מופעי הקבוצה ליזל רוזנטל שכתבה מחזות לאימפרוביזציה ועיצבה בובות מקוריות עבור השחקנים. מעבודותיה הוצגו הפקות בבית לסין בגן מאיר בתל אביב ובמקלט הקבוצה. 1992 - 2004: קבוצת טרה המשיכה לפעול במקלטים השני והשלישי שהוענקו לה על ידי העירייה בסמוך לבית הספר עירוני ד' ברחוב קהילת קטוביץ' בצפון תל-אביב ובשכונת רמת החייל. אופי העבודה שונה והעבודה הפכה לממוקדת יותר וליצירת הפקות ארוכות יותר שהכנתן והעבודה עליהן הייתה ממושכת יותר. בתקופה זו עבד דורון פולק עם הרקדנית והכוריאוגרפית טל הרן והועלתה ההפקה "אינפנטה". העבודה על הפקה זו ארכה שלוש שנים – במסגרתם עבדנו במקלט הקבוצה ותעדנו את מפגשינו בוידיאו שצילם האמן מתי להט. בעבודה זו שילבנו שימוש בחומרים רבים כמו כדור פלסטיק, מוטות עשויים מעיתונים, כיסאות, עבודה עם צל לאורך הקירות ועוד. בהמשך הקליטו האמנים אורי דושי וטל הרן קלטת מוסיקה מיוחדת שכללה הקראת שירה מקורית משלהם. האמנים אברון פוליאקוב ושלומי גולדנברג הצטרפו לחלק מהמפגשים והמופעים. מופע האינפנטה הורכב מהתייחסות בו זמנית לשתי דמויות, האחת דמות הנסיכה ילדה (כמו בציוריו של ולאסקז) ודמות הגמד (כמו ביצירותיו של אוסקר ווילד). מאותה שנה השתתפה הקבוצה בעבודות מיוחדות שעיצב דורון פולק לגלריה הכיכר ביפו לתערוכותיו של האמן משה עמר. העבודה הראשונה עסקה בעיצוב מסכה של דמות עובד בניין ממוצא פלסטיני – עשויה משרידיה של שקית בטון משומשת. העבודה השנייה "תחת איזה כובע" – התייחסה למופעי פיפ שואו פורנוגרפיים. העבודה הבולטת בסדרה זו הייתה תחפושת מיוחדת שעיצב דורון פולק, שכללה בובת דמות של חייל הלבוש שמלת צ'רלסטון מוזהבת ועליה חגור צבאי. העבודה הבולטת ביותר ב, הייתה ללא ספק ,ההפקה "קבוצת אנשים שאינה מוגדרת כעם" – מיצג בעל גוון פוליטי. באותם שנים מיצג של קבוצת טרה אוניברסלי – שהוצג עשרות פעמים בגלריות, מוזיאונים ומרכזי תרבות. במיצג זה נעה קבוצת השחקנים עם חבילות מטען אישי שנפרקו כל פעם במתחם אחר והתייחסה לאדמה, לפליטים ולאירועים אקטואליים. משנת 1997 ועד היום עוסקים דורון פולק ואמני קבוצת טרה בפרויקט מתמשך תחת הכותרת "בודיס". פרויקט זה מתרכז סביב עבודת גוף של שחקנים, ספורטאים ואנשים מעולם הדוגמנות הבודקים את הרחבת משמעותו של השימוש בגופם. במסגרת הפרויקט מתקיימים מפגשי אלתור בחיק הטבע ובחלל העבודה ונבדקים גבולות השימוש בגוף הן מההיבט הפיזי והן מההיבט הרעיוני. מרבית מפגשי הקבוצה מצולמים בסטילס ובוידיאו. מכון המים - משחק תיאטרלי לגופו של עניין מכון המים בשכונת בורוכוב בגבעתיים הנו שמו של מבנה ישן בן קומה אחת בו שכנה סדנת יצור מגופים ומודדי מים של משאבת באר המים הראשונה של השכונה. במשך שנים רבות עיריית גבעתיים עשתה במקום שימוש כמחסן תפאורות והמבנה המרשים בעל הגג התעשייתי לא נוצל כהלכה. עד להקמת הגלריה העירונית לאמנות ועד תחילת השיפוצים, עלה בידינו, קבוצת אמנים, ל"פלוש" ברשות אל המקום המדהים הזה ולערוך בו שורה של תרגילי אימפרוביזציה תיאטרליים. פרוייקט "בודיס" זכה מן ההפקר באתר עבודה מבודד ממבקרים, מקום בעל ערכים דרמטיים עמוקים. בשלושת חללי הבית מוצבים היו מהרצפה עד התקרה מדפי עץ ישנים, קבועות דלתות ישנות כבדות משקל מעץ תעשייתי מחוספס, והעיקר, למבנה יש רצפת בטון מסיבית ועליה רהיטים ישנים בעלי אופי מלא השראה. בנוסף, בחלל המרכזי של המבנה מצויים שרידי מטבח ישן הכוללים מדף שיש ארוך, ברז פעיל וכיור רחב מידות. החלל האחורי מקורה בתקרת רביץ פנימית, הרוסה למחצה, ועל גביה מצאנו שרידים רבים מתקופת מכון המים ההיסטורי - ספרי קבלות ישנות, שעשו בהם שימוש עוד בשנות השלושים, ובהם שמות כל תושבי השכונה הותיקים. על חלק מן המדפים מצאנו שרידי תפאורות, שהפכו לאביזרים שימושיים בתרגילי האימפרוביזציה של המשתתפים. האמן והמעצב אמיר כהן משתף עימי פעולה למעלה מעשור בפרויקט "בודיס" והיה הראשון שהחל לעבוד בצורה מסודרת בצילום ותיעוד אמנותי של שלבי שיפוץ המקום. אמיר כהן ליווה את שיפוץ הגלריה מימי התכנון הראשונים ויצירותיו שנעשו במתחם מכון המים בצילום סטילס ובוידיאו ארט כבר הוצגו בגלריות ומוזיאונים בארץ ובחו"ל. הביקורים הראשונים באתר הותירו בלבי, חותם דרמטי עמוק כל כך, שהחלטתי ליזום מפגשי אמנים יוצרים בתחומי התיאטרון המחול והצילום שיגיעו למתחם, יעבדו בו, ובהשראתו יתעדו אותו כפי שהוא נראה כיום, עוד לפני תחילת השיפוץ הקרוב. האתגר הראשון שעמד בפנינו היה, לנסות ולבדוק בשפה תיאטרלית תנועתית קשרים ואפיונים של עבודה דרמטית המתייחסת לנושא המים. בנוסף, היה מעניין במיוחד, לקשר עבודת גוף אישית, פיזית, למבנה עצמו, לקירות, לרצפה, לדלתות, לריהוט . הרעיון לבדוק, האם קיים בכלל מושג של קשר מגע פיזי, או כל קשר של אווירה או השראה ישירה לבין תגובות גוף השחקן למבנה מכון המים, על מרכיביו ומאפייניו הכל כך מיוחדים. מבחינתנו היה זה שלב חדש בעבודה היצירתית. הסרט הראשון שצולם במכון המים הפגיש בין האמנים רקדנים אבי קייזר ורותם ריטוב. הייתה זו פגישה תיאטרלית בשפת האימפרוביזציה המלאה בין שני יוצרים משתי אסכולות שונות של תנועה. אבי קייזר הנו רקדן להקת בת שבע לשעבר, שהקים להקת מחול ייחודית באירופה הנעה בין בריסל, גרמניה לאפריקה וקנדה. קייזר אמון על כל רזי סגנונות התנועה ובמיוחד הוא מתמחה במחול חופשי, אישי, הנבנה על פי חוקי המקום ותנאיו ותוך כדי התאמתו למשתתפים בו. בשפתו האמנותית של אבי קייזר נכללים ציטוטים מהחיים, תנועות לא קונבנציונאליות לבמה, וכן דיבורים ושיחות באמצע המחול . רותם ריטוב חברה באנסמבל המחול בונקר, משתתפת במסגרות רבות של מחול אימפרוביזציה. הצטרפותה לקבוצה באה אחרי המפגש עם האמן הצלם דורון חנוך בבית הקולנוע הנטוש בחיפה. הסרט שבוצע התקיים בשעה מאוחרת בלילה. שני הגיבורים נעו על גבי הרצפה, על הכיסאות המפוזרים בחלל, יצרו דיאלוג ואנטי דיאלוג ביניהם, ולבסוף, כמו כל ישראליים טובים תכננו לבנות דירה במקום והתמקדו בתכנון ארונות מטבח... הסרט השני שצולם במכון המים כלל מפגש בין הרקדניות אורלי דושי ורותם ריטוב בשילוב עבודה עם רקוויזיטיים בסיסיים כמו דלי פלסטיק כחול ובתוכו מים (הקשר למכון המים), שולחן עץ ישן מאדינבורו, מאוורר מהמאה הקודמת וספר תנ"ך-מלא קטנטן. בנוסף, הבאנו נרות להדלקה, במידה ונצטרך וזה יהיה מתאים לעלילה. סרטי הוידיאו צולמו באותו הערב על ידי אורי דושי ונורמה דרימר והקשר בין המשתתפות לבין עצמן, קשר שכלל עבודה עם המבנה והפריטים הריהוטיים בו היה מרתק. שתי המשתתפות לבשו בגד גוף שחור, הן הפליאו להתחבר ולהתנתק בגופן האחת מהשנייה, בצעו תרגילי אימפרוביזציה בתנועה ויצרו תפקידים רבי כוח, חולשה, השפעה, מאבק, הישרדות, כאב וצחוק. התפקידים התחלפו ביניהן, ועיקר העבודה שלהן בוצעה ברחבת החלל הגדול המרכזי עם מעורבות קטנה אל המדפים הענקיים מסביב ועם יתר חללי המבנה. צפייה מחודשת ומאוחרת בסרט הזכירה סצינות מלהקות תיאטרון התנועה הגרמניים של שנות השמונים באירופה. האמנית נורמה דרימר הציעה לי לקחת חלק בצילום הסרט השלישי במקום ובעקבותיו גיליתי על תקרת הרביץ בחלקו האחורי של המבנה דפים וספרים רבים מקוריים של מכון המים ההיסטורי. סצינה שלמה בסרט מתעדת השלכה של הספרים מן התקרה אל הרצפה ואותי צועד על גבי הדפים. סרט הוידיאו הרביעי, ואלה שבאו אחריו וצולמו במכון המים, כללו עבודה קבוצתית מרתקת של שחקנים ואשי תנועה חדשים. ניר סגל, אמן צעיר הלומד אמנות בלונדון הצטרף הן כצלם והן כמשתתף, כמוהו גם אבישי פינקלשטיין אמן צלם מחונן בוגר בית הספר אסכולה ודן שפיר אמן מוסיקאי וצלם, שהצטרף למתלהבים מצילום פינות המבנה. מפגש ייחודי אחר שנערך במועד מאוחר יותר היה זה בו התארח במקום רקדן ישראלי צעיר הלומד ועובד בבלט רמבר בלונדון, עודד רונן. במפגש בו השתתפו רותם, אורלי וניר סגל התפתחו יחסים מרתקים בין המשתתפים ועלילת אותו הטריאלוג כללה התמודדות עם נושאי כיסוי, הסרה וגילוי. בסרט זה הכללנו לראשונה חומרים חדשים כנייר עיתונים, מים, אור נרות. במהלך האימפרוביזציה הבנות כיסו את גופו של ניר בכסות עשויה מעיתונים, אחרי שהפשיטו אותו מבגדיו, והדביקו לעורו פיסות רטובות של דפי עיתון. ציפוי העיתון והסרתו היו נראים כמו תהליך של קילוף העור. בסרט נוסף שבצענו במקום, בו השתתפו רק ניר ורותם, הסתתר ניר בינות למדפי העץ, סגר את עצמו בחדרים הסמוכים באמצעות הדלת המורכבת, עטה על גופו שלט בד ישן שמצא על אחד ממדפי הארכיון במקום. רותם לעומתו הקפידה לעקוב אחרי תנועותיו, התחקתה אחרי תנועותיו והפתיעה אותו מידי פעם בהתייחסות בלתי צפויה מצדה. סדרת עבודות הוידאו במקום יצרה תהליך של בנייה והמשך בין העלילות השונות שנוצרו בלי תכנון, בהשראה והשפעה מדהימים של מבנה מכון המים.